Cross-border Insolvency in Israel: From Territorialism to Universalism (and in between) / חדלות פירעון חוצת-גבולות בישראל: מטריטוריאליות לאוניברסליזם (ולמה שביניהם)

תאגידים רבים מנהלים פעילות ועסקים במדינות רבות ברחבי העולם בו-זמנית, והשלכות קריסתם הכלכלית מהדהדות לעתים בכל קצווי תבל. דיני חדלות פירעון בפרט ועקרונות המשפט הבין-לאומי הפרטי בכלל נבנים ומשתכללים זה למעלה משלושה עשורים באמצעות מודלים שונים לניהול "קריסות בין-לאומיות" שכאלה, והמודל שהציע האו"ם מסתמן כמועדף בימים אלה על יותר ויותר מדינות. בין היתר הושם דגש בשיתוף פעולה שיפוטי ואקטיבי בין מדינות שונות, השוואת זכויות בין נושים שונים הפזורים במדינות רבות וכו'. הדיון התאורטי בתחום גם הוא פורה ומתפתח תמידית, תוך שהוא נע בין הרצון להציב מעין "דין-על וערכאת - על" שיחולו על כלל ההליכים במדינות השונות, היא הגישה האוניברסלית, לעומת הצורך של כל מדינה ומדינה לשמר את ריבונותה ואת האינטרסים המקומיים שלה, היא הגישה הטריטוריאלית. גישה נוספת היא הגישה החוזית, ולפיה השחקנים הרבים והשונים (בעיקר הנושים והתאגידים) הם שיקבעו במערכת החוזית הענפה והסבוכה את ההסדר המתאים להם בקרות אירוע חדלות פירעון הנוגע לכמה מדינות בו-זמנית. לאחרונה עלתה, בשעה טובה, הצעה לאמץ מודל מסוים של חדלות פירעון חוצת-גבולות גם בישראל, וזאת באמצעות חקיקה חדשה. במאמר זה אנסה, בצורה ראשונית וחדשנית, לבחון את המתווה המוצע מבחינה תאורטית והשוואתית גם יחד. בסופו של יום, גם אם קיימות סטיות מהמודל המקורי שהציע האו"ם, ואף על פי שלעתים ניתן להבחין בחוסר התאמה בין המודל המוצע לדין הישראלי של חדלות פירעון, היתרונות לאימוץ מודל זה ברורים, ולכל הפחות הנם כורח השעה.