The Dialectics of the Phenomenon of Hope: Perceptions of Post-Trauma Victims / הדיאלקטיקה של תופעת התקווה: תפיסות של נפגעי פוסט-טראומה

במאמר זה מדווחים ממצאים ממחקר פנומנולוגי שבדק את מהות התקווה בקרב אנשים שלקו בתסמונת פוסט-טראומטית כרונית כתוצאה ממלחמה, נפילה בשבי או פעילות מבצעית. יודגשו המשמעויות שנפגעי התסמונת עצמם מייחסים לתקווה, ומהן עולה שהתקווה היא תופעה דיאלקטית רב-ממדית ובה שלוש סתירות: היא מתפתחת אך גם נעצרת; הפרט מודע וגם אינו מודע לה; עוצמתה מתחזקת והיא מחזקת את הפרט, אך עוצמתה גם נחלשת והיא אף מחלישה את הפרט. הבנות אלה על אודות מהות התקווה אצל נפגעי פוסט-טראומה נבחנות בזיקה לתאוריות מתחומי הפסיכולוגיה ההתפתחותית והקוגניטיבית-התנהגותית. The concept of hope is elusive and complex. Researchers examining this subject therefore often have difficulty defining hope and developing a comprehensive objective measurement tool to reflect its depth and range. With reference to psycho-dynamic and cognitive-behavioral developmental theories, the article reports on phenomenological research on what hope means to people with chronic posttraumatic stress disorder (PTSD) due to war, being taken prisoner, or after a military operation (Levi, 2006). The article highlights the meaning that chronic PTSD victims ascribe to hope and shows that hope is a multidimensional dialectic phenomenon embodying three contradictions: 1. It develops but also dies; 2. People hope consciously and unconsciously; 3. Hope grows stronger but also weakens and it strengthens but also weakens the individual.