Situational exposure and personal loss in children's initial and subsequent stress reactions to a school bus disaster / אסון האוטובוס בצומת הבונים: הקשר בין מידת החשיפה לאירוע ותחושת אובדן אישי לבין תגובות הלחץ של התלמידים

במחקר הנוכחי נבדקו תגובות הלחץ הראשוניות והמתמשכות של תלמידי כיתות ז' מבית-ספר בפתח-תקווה, שחבריהם נספו או נפצעו מפגיעת רכבת באסון צומת הבונים. המידע נאסף באמצעות שאלונים לדיווח עצמי, בשתי נקודות זמן: שבוע לאחר האסון ותשעה חודשים מאוחר יותר. נמצא, שתגובות הלחץ הראשוניות והמתמשכות היו קשורות למידת החברות עם הנספים ולאו דווקא לעצם החשיפה לאסון; ההשפעה של רמות החשיפה השונות לאירוע זה על שכיחות תגובות הלחץ התגלתה כזניחה, כאשר הופעל פיקוח על משתנה רמת החברות עם הנספים. כמשוער, נמצא גם כי שכיחות של תגובות לחץ בינוניות או חמורות היתה גבוהה שבוע לאחר האסון, והיא פחתה במובהק לאחר תשעה חודשים. השתתפות בפגישות טיפול אישיות ונכונות לקבל עזרה כזו בעתיד נמצאו קשורים למידת האובדן האישי ולשכיחות תגובות הלחץ, הן לאחר שבוע והן תשעה חודשים לאחר מכן. Questionnaire data were obtained on seventh grade children one week after a catastrophic school bus accident and again nine months later. It was found that both initial and subsequent stress reactions were more related to prior friendship with victims than to exposure to accident-related stressors. In fact, when the effect of prior friendship was controlled, the effect of differential exposure on stress reactions in this particular accident was found to be nil. The high incidence of moderate and severe stress reactions in the initial phase was found to have decreased markedly by nine months. The professional help received and interest in future help were related to personal loss and to the extent of stress reactions both after one week and after nine months. The implications of this study for disaster intervention are discussed.